תרבות החסר לי

את התואר הראשון שלי עשיתי במדעי הרוח ותקשורת. התמקדתי במסלול של עיתונאות ויצא לי לעבוד ברדיו כמפיקת תכנית אקטואליה ובנוסף לערוך ולשדר תכניות ברדיו של המכללה. באותם הימים הייתי מכורה לחדשות, מיד כשפקחתי עיניים, נהגתי להדליק את הטלוויזיה לספוג מעט עדכונים, תוך כדי שאני מתארגנת לעבודה או ללימודים. באוטו הייתי מגבירה את הווליום כששידרו חדשות וגם אם הגעתי ליעד, הייתי נשארת עד סוף המבזק. אפליקציות ואתרים כמו מאקו ושות’ היו במועדפים שלי – מכורה אמיתית! החדשות סיפקו לי ריגוש, סיבות לצקצק בלשוני ובעיקר סיבות להצדיק לעצמי כל מה שחסר לי ושלילי במדינה.

לתקשורת תפקיד חשוב בקביעת סדר היום הציבורי, היא מעצבת את דעת הקהל ובעלת השפעה גדולה על האזרחים ועל הפוליטיקאים. לא מדובר בסוד גדול, ועדין לקח זמן עד שנפל לי האסימון בבעייתיות ובחוסר ההתאמה, שלי, לעולם התקשורת. אני אדם שתמיד מחפש את נקודות האור, איפה ניתן לסייע כדי לשפר ולתקן. המדיה מנציחה את תרבות החסר, רוב החדשות יהיו בנושאים שליליים או זורעי פחד. מעט מאוד כתבות ישודרו על אירועים חיוביים ומשמחים. בדרך כלל, כתבות מעודדות תקווה ישמרו לסוף המהדורה – כדי להשאיר אותנו עם טעם טוב. מעין אסקפיזם, אחרי כל הדברים הנוראיים ששמענו. דבר נוסף שהטריד אותי היה, שאין כל הצעה לשינוי או לשיפור המצב. תפקיד התקשורת הוא להציף את העוולות והבעיות, הפתרון תלוי באזרחים ולעתים במשטרה או מערכת המשפט.

האם באמת הכל גרוע כל כך?

אני לא חושבת לרגע שאפשר לנוח על זרי דפנה, שהכל מושלם בארץ או בעולם. השאלות שצפות וחוזרות אלי שוב ושוב נוגעות בהחלטיות בה מציגה התקשורת את העולם שלנו, כמקום שלילי. אדם שיאזין למנטרה מסוימת מידי יום ביומו – יתחיל לחיות אותה.
כשאנחנו עוטפים את עצמנו בבועה, מאזינים לחדשות מספר פעמים ביום ובנוסף צורכים תוכן מאתרי חדשות – אנחנו חיים, נושמים וחושבים את הקושי. אין לי כל כוונה לקרוא לניתוק מוחלט, השאלה שלדעתי צריכה להישאל, היא לגבי המינונים. כמה פעמים ביום נכון לי להאזין לחדשות? מה יקרה אם אדלג על חדשות יום אחד?
אם צצה בלבכם דאגה, היו סמוכים ובטוחים שבמידה ויקרה משהו חריג – מישהו ימצא את הדרך לעדכן אתכם.
 
הגילוי המרעיש ביותר שלי היה’ שברגע שהפסקתי לצפות בחדשות, התפנה לי זמן למחשבות משלי. בהתחלה היה לי קשה באופן בלתי נסבל – כמו כל התמכרות שנגמלים ממנה. הייתי מוצאת את עצמי כועסת על הבנות שלי, אם הן לא נרדמו עד 20:00. ככל שהימים חלפו, השלמתי עם ההבנה שלא אספיק לצפות במהדורה המרכזית. השלב הבא היה לוותר על מהדורת חצות, כי אני כבר עייפה או שאם אני ערה אז בא לי לצפות במשהו כייפי ונעים יותר. בשלב מסוים קלטתי שהפסקתי לצרוך חדשות ותכנים אקטואליים. בהתחלה הייתי מעט המומה, כיאה למי שאני – התחלתי להפוך בשאלה, מה השתנה אצלי בעקבות זה.

הדבר החשוב ביותר שהבנתי, בעיני, הוא שמד הלחץ שלי ירד. ללחץ היה תפקיד מאוד מרכזי בחיים שלי, הוא הניע אותי לפעולה. יום אחד יצא לי לצפות בחדשות ולהאזין למבזקים ברדיו, פתאום הרגשתי שהדופק שלי מהיר והנשימה השתנתה – נכנסתי ללחץ. לא היה אירוע יוצא דופן, (במונחים של מדינת ישראל) ועדין, נלחצתי. יצא לי לבחון שוב את התובנה הזאת, בכל פעם שצרכתי חדשות הופיע לחץ שממנו לקח לי מספר ימים להתאושש.

מילא אם הלחץ בחיי היה מופיע רק מהחדשות, אלא שלחץ הניע אותי לפעולה, ולכן חיפשתי להכניס את עצמי למצבי לחץ בחיים. כל יום בחיי היה מלווה בלחץ ממשהו – להספיק דברים, לארגן את הבית, לעשות משהו שרציתי, להגיע ליעדים בזמן, איך לגרום לשינויים בבית ועוד. אם מוסיפים צריכת אקטואליה וחדשות לכל הטוב הזה, נוצר סיר לחץ עצום. כל תקופה מסוימת, הלחץ שאגרתי היה מתפרץ על עצמי ועל כולם, ההשפעה על הבריאות הייתה מאוד גדולה. כעסים, תסכולים, חרדות – גורמים לגוף שלנו לחלות. נוסיף להם מחשבות שליליות על מצבנו בארץ, בעולם ונקבל מפלצת שמזינה את עצמה.

היום אני מבינה את הקשר המובהק בין החולי של הגוף שלי, למצב הנפשי בו הייתי נתונה. מידי כמה חודשים הייתי קורסת, חוטפת דלקת בגרון או כאבי ראש איומים. זאת הייתה הדרך שלי לפרוק את המתחים, לתת לעצמי ללגיטימציה לנוח ולהרפות מעט. כל הדברים שלא העזתי לבטא ולומר לעצמי התפרצו כדלקות בגרון. כל התחושות של קורבנות פגשו אותי בחולשה של הגוף וחיפוש אחר סיבות לנוח, כדי שאחרים יעשו עבורי דברים. המסכנות של החולי, חוסר האונים של הגוף – התחברו נהדר לתחושת חוסר האונים וחוסר האפשרויות הקיימות עבור צעירים במדינת ישראל (נושאים שאז כיכבו בחדשות). הגוף שלנו לא אמור ולא צריך להכיל ולשמור בתוכו את הרגשות השליליים שלנו. בעזרת מודעות, נוכל לנקות את עצמנו מהגורמים המעכבים ומהשליליות בחיינו. ברגע שיהיה לנו טוב עם עצמנו, באופן כמעט אוטומטי נשאף לאכול ולהתנהג בצורה בריאה יותר. המודעות שלנו לכל מה שמדויק ונכון עבורנו, גדלה. מהרגע שנכיר בכך שאנחנו ראויים לטוב ביותר, לקלילות של הגוף והמחשבה (אני מדברת על ממש להטמיע בתוכנו ולא לדעת באופן רציונלי) – לא נרצה יותר להזיק לעצמנו. נבחין במאכלים שאנחנו מכניסים לגופנו, סמים יראו לנו פתאום מעט מיותרים, כל מה ששלילי בסיגריות יתחיל לבלוט ולהטריד אותנו. לא נזדקק יותר להגנות ששמנו על עצמנו, נפסיק לפגוע בעצמנו, כהצהרה בולטת, לחוסר השקט הפנימי שלנו מול עצמנו.

לאורך השנים גיליתי שמפחיד יותר להרגיש קלילות ובריאות מאשר כובד וחולי. כשהכל טוב, מתחילות לנקר הדאגות “איך זה יתכן?”, “מה צפוי לבוא?”, “איך זה שהגוף קליל ככה?”
כל אלו הן תולדה של אמונות מגבילות, חלקן שייכות לי וחלקן שייכות למי מבני משפחתי ואף לקולקטיב (העם/התרבות) אליהם אני משתייכת. הפחד הזה הוא לא רק שלי, נתקלתי בו גם אצל חברים ואנשים שונים. משכנעים אותנו שהעולם גדול, שמגבלות קיימות בכל מקום, שהשלילי רב על החיובי ושבאופן כללי, יש מלחמה בין הטוב לבין הרע. התפקיד שלנו הוא לדעת מתי לעצור, מתי להפסיק להקשיב, מתי נכון לנו לנקות את האמונות שאינן שייכות לנו. לחקור מה זה בכלל רע? מי תבע את המושג הזה? את מי הוא משמש והאם זה קשור אלי? (תוכלו לקרוא מעט במאמר “על טוב ורע“) מתי ישרת אותי להקשיב לאחרים ומתי עלי להתחבר לעצמי ולתרגל אגואיסטיות? (על יתרונותיה תוכלו לקרוא במאמר “בין אגואיזם לנרקיסיזם“)

אני באמת לא חושבת שצריך לסגור את המדינה או את כל התקשורת שלנו. יש דברים טובים וחיוביים שהתקשורת מספקת לנו, הדגש צריך להיות על המינון. כמה חדשות מדויק לי לצרוך? דגש נוסף הוא על הפרופורציות – לזכור שמדובר בתעשייה, שעושה את תפקידה. על כל אחד ואחת מוטל לבחון את הפרופורציות ואת ההתאמה של הדברים הנמסרים לחייו. ככל שנתנקה מאמונות מיותרות, ככל שנתקרב לעצמנו יותר ויותר נהיה יציבים יותר, בריאים יותר ופחות ניתנים לערעור מקולות חיצוניים.

שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.