על טוב ורע

מאז שאני זוכרת את עצמי, אמרו עלי שאני ‘ילדה טובה’. עוד לפני שהבנתי מה זה בדיוק אומר, הרגשתי נעים כשאמרו עלי את זה. התחושה הנעימה בבטן כששמעתי ‘ילדה טובה’ הייתה ממכרת, לכן עשיתי כל שביכולתי כדי לזכות שוב ושוב בכינוי הזה. זה יכול היה להיות נחמד, אילולא השותף הפחות חביב שידוע בכינוי – ‘ילדה רעה’.

העיסוק בטוב ורע מלווה אותי מאז שנות ילדותי המוקדמות. זכור לי שבגן חובה, הצקתי לאחד הילדים – זה היה באמצע השנה, כבר הכירו ותייגו אותי כ’ילדה טובה’ ואותו כשובב או רע. זה הרגע לעצור ולהתנצל בפני הילד ההוא, כיוון שבכוונה בחרתי להציק לו, רציתי לראות מה תהיה התוצאה:
האם יעלו עלי ויעירו לי, כמו שמגיע לי? האם יעירו לו, כי הגננת והסייעת לא יעלו בדעתן שאני הטובה יכולה להציק?
לא זוכרת מה הימרתי עם עצמי, אבל התוצאה הייתה שצרחו עליו. גם כשהוא ניסה להסביר שמשכתי לו משהו מהיד והצקתי לו, הן סרבו להאמין. אני מניחה שהמבט התמים שלי והבחירה להשפיל עיניים, לא ממש סייעה לעניין. הן האשימו אותו שהוא מנסה להפיל עלי את האשמה: “נראה לך שילדה כזאת טובה יכולה להציק ככה? ואם היא הציקה לך, זה בטוח כי עשית לה משהו לפני!”
הרגע הזה, מלווה אותי עד היום. ההבנה שזהו, תייגו אותי וזאת מי שאהיה במשך כל חיי – לא משנה מה אעשה. לא הצלחתי לפענח, למה מסתכלים עלי כתבנית? למה לא מצליחים לראות את העומק שקיים בי? להבין שאני מסוגלת לבחור במעשים טובים, אך לפעמים מתוך חוסר ידע, לטעות ולפגוע במישהו. או שאני מסוגלת לבחור במעשה הפחות טוב – כי גם ממנו ניתן ללמוד משהו.

ככל שגדלתי תפסו המושגים “רע” ו- “טוב” מקום גדול יותר בחיי. כל מה שטוב הוא נעים ונחמד, אך כל מה שרע מלווה בפחד ואימה. במקרא, בסיפורי עמים ובמיתולוגיות נוכחים הטוב והרע בעיקר כדי להשליט סדר בעולם. לבצע הפרדה, לתת תוקף לחוקים של המדינה ושל הדת. העניין הוא שמפאת השימוש במושגים הללו, אנחנו מאבדים משהו חשוב יותר, בעיני – היכולת להעמיק, לחשוב עם עצמנו מדוע בחרתי דווקא בדרך הזאת? מה יצא לי מזה? והרי זה כל העניין – מה יוצא לנו מכל בחירה שעשינו ושאנחנו עושים בחיינו.

בואו נדמיין ילד, בן 4 בערך. הוא יושב איתנו לאכול ולפתע משליך על הרצפה את צלחת האוכל שלו. אין לנו ספק שזוהי בחירה פחות נעימה, עבור כל הצדדים. העניין הוא שתיוג הילד כטוב או כרע, מכניסה אותנו לתבנית. ההגדרה מטשטשת את המקום ממנו הגיעה הבחירה שעשה. יכול להיות שבאותו הרגע, הילד הרגיש שהוא לא מקבל מענה על צורך מסוים, יתכן שהרגיש מוצף בגלל משהו שקרה מוקדם יותר ולא היה לו מושג כיצד להכיל את הרגשות שלו. ברגע שנעיר לילד הזה על הרע שעשה, אנחנו סוגרים אותו ולא נותנים לו אפשרות להסביר לעצמו ולנו מדוע בחר להתנהג כך. אין כל ציפייה באמור לעיל, שנקבל בברכה את המעשה של הילד. כעס הוא רגש פעיל ולעיתים אף חיוני בחיינו. השאלה היא, האם הילד באמת רע? האם נכון לתייג אותו כך? הוא הרי גם יודע לאסוף אחריו את המשחקים, להתלבש לבד, לעזור להוריו לערוך ולפנות את השולחן, להתחשב באחיו הקטן, לפעמים. מה אם במקום לצעוק עליו שהוא ילד רע, ובכך לגרום לו להרגיש כזה ולהצדיק את מעשיו לאורך כל חייו כ”אדם רע” – אם במקום זה הינו מציינים שכך לא מתנהגים בבית שלנו. שולחים אותו להרגע או מבקשים שיאסוף וינקה ובערב, במיטה בשעת ההרדמה משוחחים איתו על האירוע?
ואם לא יסכים לאסוף ולנקות, הרי שהדוגמא האישית היא עלינו. אנחנו נבחר בטוב – לנקות ולסדר אחריו, גם כאשר בחר במעשה הפחות חיובי והפחות נעים.
כי אם נבחר לריב איתו ולהעניש אותו, הרי שגם אנחנו בחרנו במעשה הפחות טוב. גם אנחנו הצדקנו את האמונה הטמונה עמוק בתוכנו, שבכל אחד יש טוב אבל יש גם מעט רע.

האמנם?
האם לא ניתן לשנות את נקודת המבט על המושגים הללו, על המשמעויות שלהם?
האם מוגזם מידי להתחיל להתייחס לעומקם של דברים? ראשית בתוכנו ולאחר מכן אצל היקרים לנו.
בפעם הבאה שתחשבו על עצמכם במונח “רע” נסו לעצור לרגע. לחפש מהן המעלות שלכם, מה יוצא לכם מהמחשבה על עצמכם כ”רע”? ואם תצליחו, תנסו לבדוק – מה המעשה שבחרתי לעשות, מלמד אותי?

שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.