בגיל 38 היה לי כל מה שחלמתי עליו.
בגיל 38 וחודש בדיוק, איבדתי נתח נרחב ממה שחלמתי והגשמתי.
היה לי בית, שלי ושל הבנק, שישב על צלע ההר, משקיף על עמק החולה, הגולן, החרמון – קו ראשון לנוף. הייתה אדמה, כמעט דונם, ששמחתי ואהבתי לעבוד ולעבד. אדמה שלמדתי להכיר, לטפח, לטפל וכמה למידה הייתה שם…
היו מתקני משחקים לילדים, אופניים, כל מיני כלי תחבורה. צמחים בתוך הבית שהתחלתי להכניס, טרריומים שהבת שלי הכינה והתחילו לשגשג. לילדים שלי היה שקט, יציבות, היה להם נעים ונוח. היו לי שני כלבים, פוטש שהלך איתי חמש עשרה שנה ואיימי, שהגיעה לפני שנתיים.
היה לי שער חדש, שיוודא שהבן הקטן שלי לא משוטט לו בקיבוץ, כי הוא פרי ספיריט שכזה ושאיימי לא תצא לשוטט ותגיע ללבנון בטעות.
היו לי חברות שאני כל כך אוהבת מסביבי, נשים יפות, מלאות עוצמה וממלאות אותי בהשראה והשתאות. קהילה שאהבתי, עברתי שם כל מיני דברים בדרך, אבל לגמרי בחרתי בכל יום מחדש לחיות בתוך הקהילה שלנו.
היה לי ליין של מוצרים שרקחתי לנו שמנים, סירופים, אבקות, משחות הכל ממוצרים טבעיים שליקטתי. היו לי מחמצת, קמבוצ'ה, ירקות כבושים לפרוביוטיקה… למעשה בדיוק התכוננתי לליקוטי הסתיו והחורף, זיתים היו הדבר הבא ללקט ולכבוש. הייתה גבינת קשיו מותססת, שתכננתי להכין איתה 'גבינה קשה' שרועי ואני כל כך אוהבים.
הרגשתי בדיוק במקום שלי.
למרות שהיו טפטופי מסרים, טיפות של מחנק ופחד, עדין הרגשתי הודיה וידעתי שכל עוד אני במנרה, אני במקום הכי נכון ומדויק עבורי ועבור הילדים שלי. אני די בטוחה שזאת אחת הסיבות לכך שלמרות שאיבדתי הרבה מהדברים שציינתי אני מרגישה שלא יכול היה להיות אחרת ואני מרגישה שקט מבפנים. כמובן, יש המון כאב בתוכי, גם עצב אבל יש שם גם שקט – זאת הייתה אחת ההגשמות הכי מופלאות בחיים שלי!
כשאני מתבוננת על שש השנים האחרונות בחיי, אני מתמלאת שמחה על כך שעשיתי בהן שיפורים ושינויים גדולים כאלה. שמחה על האומץ שהיה לנו לעבור רחוק מהמשפחה, כדי להכיר משפחה חדשה. אין לי מושג מה יהיה, אני חיה רק את מה שקורה כרגע ועדין, שמחה על כל יום שחייתי במנרה.
כשטיילתי אחרי הצבא, הגעתי להבנה שהכל אירעי וחולף, שום דבר לא נשאר, כמאמר הרקליטוס: "לתוך אותם נהרות לא ניתן להיכנס פעמיים, שכן מים שונים ושונים זורמים". מאז השתדלתי לתרגל את זה, לא דבר פשוט כלל אבל הרגשתי שזה חלק מהאמת שהנשמה שלי מכירה ויודעת. המסרים שהגיעו אלי והעברתי בשנתיים האחרונות, על הצורך לשחרר אחיזה, היאחזות, תקיעות הכינו אותי גם הם לכך שיתכן ויום יבוא ומה שאני מחשיבה כשלי, יעלם ויחמוק. ויחד עם אלו תחושת ההודיה שעטפה ומילאה אותי יום יום על החיים שחייתי, לא בדיעבד אלא בלייב, ממש כמעט בכל ערב הייתי מתמלאת שמחה והודיה – האימונים האלו, דרך החיים הזאת, תומכת בי היום באחד השברים הגדולים ביותר שידעתי. וכבר ידעתי תהומות שחורים ועמוקים בחיי, כך שיש לי למה להשוות כשאני אומרת שבתוך השבר הזה, אני נמצאת גבוה.
השיעור הזה כואב, לא נראה לי שהוא פוסח על מישהו, הכאב הזה. גם כשיודעים הכאב נמצא וגם כשלא יודעים הוא שם, השאלה היא מה עושים עם הכאב הזה?! לאן מתעלים אותו?
אני רוצה לקחת אותו למקום מרפא, ריפוי עמוק ואמיתי. את זה אני לומדת על עצמי ומשתפת…
