לחבק את החושך

כשהייתי ילדה, שמעתי כל הזמן סביבי מילים כמו: "לא קרה שום דבר", "צריך להמשיך קדימה", "אין מה להתעכב" ועוד משפטים כדוגמת אלה. לא תמיד הם כוונו אלי, זאת פשוט הייתה הרוח המקובלת. המסר שהועבר היה – אין זמן לעצור, אין מה להתעכב. חייבים להמשיך הלאה. בתור ילדה, ההבנה שחלחלה לתוכי היא שבני האדם ואני בתוכם נמצאים במרוץ מסויים, אחרת למה אין לנו זמן לעצור? המילים האלו נצרבו אצלי בזיכרון והצטרפו למערכת האמונות שלי, כך קרה שבמשך שנים האמנתי שעלי למהר – אין פנאי לעצור, יש לי יעדים לכבוש ולהגיע אליהם. לא התעסקתי בשאלה מה יקרה אם אעצור לרגע, הרי התשובה ברורה – ישיגו אותי.
בכל פעם שעלתה אצלי תחושת מחנק, דאגתי להתעלם ממנה ולהסביר לעצמי מדוע אני צודקת ומדוע חשוב שאמשיך בשלי. עד שהגוף לא נתן לי יותר להמשיך.

כשהייתי לקראת סוף התואר הראשון תכננתי את המעבר מעמק הירדן לבאר שבע, אל בן זוגי. במשך תקופה הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום כמו שצריך, אבל בחרתי להתעלם. יום אחד ביליתי עם חברים, יצאנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה ואני הרגשתי פתאום שאני עומדת להתעלף. לא הצלחתי לאכול שום דבר, כולם צחקו ואני אילצתי את עצמי לצחוק ולדבר, אבל הרגשתי שאני בכלל לא מפוקסת, כאילו אני לא נמצאת איתם. נלחצתי וביקשתי מהם שיחזירו אותי הביתה. לא הצלחתי לשבת באוטו, נשכבתי על המושב האחורי ואיכשהו שרדתי את הנסיעה. כשהגעתי לדירה שלי, נכנסתי למיטה ורק רציתי להיות לבד, אבל הם – כמו חברים אמיתיים – חיכו לידי ונשארו איתי עד שהמצב שלי השתפר. זה קרה לי פעמים נוספות, אחרי שעברתי לבאר שבע. בשלב מסוים החלטתי לגשת אל הרופא, שהסביר לי שמדובר בהתקפי חרדה ואני נחרדתי. מה פתאום התקפי חרדה? מה לי ולהן?

עמוק בתוכי ידעתי שיש סיבה טובה להתקפים האלו. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להתעלם מהם ולחיות באותו הלך הרוח, כי הם ישארו איתי לנצח. אני מקווה שלא חוויתם התקף חרדה, זה נוראי וממש לא נעים. התחושה היא שעומדים לקבל התקף לב – הדופק נהיה מהיר, הפה מתייבש, יש תחושת מחנק, כאבים בכל הגוף, קשה למצוא מרגוע, יציאה מפוקוס. בקיצור חוויה מזעזעת. עצם המחשבה שאני עלולה לחוות עוד התקף, עודדה אותי לשבת עם עצמי ולכתוב מה קורה איתי? מה לא נעים לי ומה לא בסדר בחיים שלי? יצאתי עם רשימה ארוכה ועם תחושה שחשכה ענקית עוטפת את חיי. הצעד הבא היה, להכיר בכל מה שכתבתי ולהבין שזה המצב שלי – להפסיק לרוץ לרגע ולתת יחס לעצמי. רק כשנתתי לעצמי להרגיש לעומק כל מה שצף ועולה בתוכי, החל המצב להשתפר. זה היה תהליך ארוך, עם עליות וירידות שבסופו הצלחתי להכיר בחשיבות של עמידה במקום ללא תזוזה. אני זוכרת שיום אחד הייתה לי מעין הארה – כל אחד יגיע אל המקום שאליו הוא שואף, למה לרוץ אם אפשר ללכת ולנשום אוויר תוך כדי?!

לשמחתי הרבה, הצלחתי להיפטר מהתקפי החרדה. יותר מזה, הרגשתי ממש איך אני יוצאת מחושך לאור. איך כל מה שנראה כל כך מפחיד ונוראי בהתחלה, מתגמד והופך להיות בר פתרון. מאז, בכל פעם שאני מרגישה שיש חושך שמתגנב אל חיי – אני עוצרת. יושבת רגע עם עצמי ועם החשכה, מנסה להבין מה היא מסמלת עבורי? מה היא אומרת לי? ורק אחרי שזה קורה, מגיעה הקלה משמעותית וקרן אור מצליחה להשתחל פנימה. ההחלטה לעצור לרגע את המירוץ, להבין שכן קרה משהו ולא הכל בסדר דורשת מאיתנו לצאת מהקופסה. להניח ולו לרגע קט, את כל מה שלימדו אותנו בצד ולבחור לראות אותנו – את מה שנמצא בתוכנו. לתת יחס לכל מכה, קטנה כגדולה שקיבלנו לאורך השנים. לראות כל צלקת לבכות עליה לכמה רגעים ואז לנשום פנימה מלוא הריאות ולחפש איפה נקודת האור שמסמנת לנו את היציאה מהחשכה, לתקופה חזקה וטובה יותר בחיינו.