החברה המערבית מקדשת הצלחה. מגיל צעיר משדרים לילדים עד כמה חשוב שיגיעו ראשונים, שיעמדו בכל המטלות והיעדים שהוצבו בפניהם. משנה לשנה מעלים את הציפיות ומנמיכים את הגיל, בו דורשים עמידה ביעדים. אם בעבר ילדי הגן הורשו לשחק, לחקור ולגלות את העולם – הרי שהיום, עליהם לדעת לכתוב ולזהות אותיות וספרות בטרם יגיעו לכיתה א'.
הצלחה מתקשרת לשמחה, אושר, סיפוק עצמי, יצירתיות, שגשוג ולעוד המון דברים חיוביים. אין כל רע בהצלחה, להיפך – זה מקום שנעים לשאוף אליו ולהיות בו. העניין הוא, שבתוך סבך החתירה להצלחה והעמידה ביעדים, נשכחה מעט ההכרה בכישלון. הוא פחות נחמד ונעים, פוגש אותנו במקומות אליהם מרמזים לנו שלא כדאי שנגיע. הכישלון מאלץ אותנו להתמודד עם רגשות לא פשוטים, עם ביקורת מהסביבה ועם ביקורת עצמית. מידי פעם נכתב על חשיבות הכישלון, אך אין כל צל של ספק שההצלחה היא הכוכב האמיתי.
כישלון מתכתב עם חורבן כל מה שבנינו ותכננו. אני מאמינה שתחושת הכובד מול המילה חורבן, קשורה להיסטוריה שלנו. גם מי שאינו דתי אדוק, מכיר את סיפורי החורבן והתקומה שחוו היהודים לאורך הדורות. המוח מתקשה לזכור את הטוב שקרה ואת התקומה שהעם חווה. החורבן והכאב לעומת זאת, נותרים חקוקים עמוק בתוכנו. אף אחד אינו רוצה למצוא את עצמו בשבר כזה. מי רוצה לחוות רגשות קשים כמו אכזבה, אלו רק יורידו אותנו מטה.
האמנם?
הקושי לראות טוב בכישלון
להצלחה פנים רבות. אחד יראה בממון רב כהצלחה, בעוד אחר יראה במשרה נחשקת כפסגת ההצלחה. לכישלון לעומת זאת, יש רק הסבר אחד – חוסר היכולת שלנו להגיע ליעד אותו הצבנו או להישאר בו.
קל לנו להנהן בהסכמה, כשאנחנו שומעים אנשים מצליחים מספרים איך כישלונות ונפילות הובילו אותם להצלחה. אך מה קורה כשאנחנו מבינים שנכשלנו? בדרך כלל, נישאב למחשבות ורגשות שיובילו אותנו למערבולות. פעמים רבות נכנסים רחמים עצמיים או מהסביבה למשוואה, מה שמוריד אותנו למטה עוד יותר.
שיהיה ברור – חשוב לתת לעצמנו לשהות עם הרגשות שצפים בנו. האכזבה, העצב, התסכול וכל מה שעולה, מבקש מאיתנו שנבחין בו. נוכחות אמיתית עם הרגשות, תצמיח אותנו ותסייע לנו לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. לעומת זאת, עיסוק בלתי פוסק ברגשות ובאכזבה – יכניסו אותנו למעגל ממנו קשה לצאת.
קרה לכם פעם שילד ביקש משהו וכשסרבתם לו התחיל לבכות ולצווח מעמקי נשמתו? סצנת הבכי יכולה לארוך עשר דקות ולפעמים גם חצי שעה. מה שמאפיין אותה, הוא הסיום הפתאומי. איך זה קורה? פשוט מאוד! הילד מיצה את השהייה עם הרגשות שלו והגיע אל הנקודה בה הוא מבין שלא יוכל לקבל מה שרצה, לכן כדאי שיחפש משהו אחר.
עיסוק בלתי פוסק בשאלות: איך לא הצלחתי, מדוע לא הצלחתי, מה עשיתי לא נכון? יסיט אותנו מהרגע הזה, בו אנחנו יכולים להפסיק לבכות ולצווח. מהרגע בו אנחנו משחררים ומחפשים כיוון אחר. זאת יכולה להיות זווית ראייה חדשה על כל מה שעברנו, או מטרה חדשה לשאוף אליה.
רק כאשר נשחרר, נוכל לראות את היופי שהעניק לנו הכישלון. רק אז נוכל לתהות האם אכן
קיים דבר כזה – כישלון, או שמדובר באבן דרך שמכוונת אותנו להצלחה. כמובן שכאן ניכנס כבר לתוך מערכת האמונות השוכנת בתת המודע ומרכיבה אותנו. זכרו שבאמצעות עבודה, ניתן לשנות הכל לטובה.