התמודדות עם עצב כהורים

נשאלתי על ידי אמא בקהילה שלי על משמעות העצב בחיינו ובחיי הילדים שלנו. האם כדאי לתת מקום לתקופות של חוסר ביטחון/תכלית ועצב? או שעדיף למצוא דרך לכוון את הילדים שלנו ”לצאת מזה”? התחלתי לכתוב תשובה ויצא לי מאמר.

 

מה עושים עם העצב?

עצב הוא חלק מהחיים בתוך גוף, לנשמה אין רגשות אך בעזרתם (בתוך הגוף) היא לומדת שיעורים ומתעצבת.

מרגישים אותו, חווים אותו, מתחברים אליו ונותנים לו לעבור דרכנו ודרך הילדים שלנו. הורים נוטים לגונן על ילדיהם, לעזור להם לראות את הדברים החיוביים והשמחים כשיש רגע של עצב, אבל האם זאת הדרך המדויקת לפעול?
עצב נתפס בחברה המערבית כמשהו שלילי, משהו שצריך להתגבר עליו במהירות כדי לא להידרדר אל תהומות הדיכאון. איש אינו מעוניין שהילדים שלו יחוו דיכאון או יבלו את חייהם בעצבות, מכאן מגיעה ההתערבות וניסיונות העידוד והחיזוקים.

אני מציעה נקודת מבט נוספת – עצב עוזר לבני אדם להתפתח. כשאדם נותן לעצמו את הזמן לחוש מה עובר עליו, הוא מעבד את הרגשות והחוויות בצורה מיטיבה יותר עבורו. כשיש בנו פחד מפני העצב, אנחנו עלולים לזרז את התהליכים הפנימיים שאנחנו עוברים. מצב כזה יוצר פערים פנימיים, ועלול לגרום לעצב שניסינו להעלים לצוץ מכל מיני סדקים בתוכנו. מצב כזה, בעיני, משאיר אותנו חשופים הרבה יותר לשקיעה בעצב לעומת לאפשר לעצמנו להרגיש עד שנגיע לרוויה.

העצב לא יישאר חלק בלתי נפרד מחיינו, גם שמחה אנחנו מרגישים ובשלב מסוים היא משתחררת. כמובן שהאנרגיה של השמחה גבוהה יותר, אך גם בעצב יש חשיבות. אני מאמינה בשיקופים ובלומר את האמת תמיד. כשהבנות שלי עצובות, אני לא רצה לספר להן כמה טוב מסתתר מאחורי הפינה. אני שואלת מה הן מרגישות וכשעולה המילה עצב אני מחפשת מקור להזדהות איתן. הבת שלי בכתה יום אחד, כי התעצבה שהציפורים נודדות ולא נראה אותן עד הסתיו – מבחינתה זה נורא. בתור מבוגרת אני יודעת שהן יחזרו, אבל עבורה זה לא רלוונטי בכלל, לכן לא ציינתי את זה באותה השיחה. כשאחת הבנות עצובה, אני יושבת לידה וממתינה שהעצב יעבור דרכה ויחלוף. המפתח, בעיני, הוא לחשוב עליה ומנקודת מבטה – לא כמבוגרת.

יש מקרים שילדים ובני נוער נעצבים מאוד מדברים שקורים בעולם, אם מדובר במקרים שמעציבים גם אותי, אני משתפת שאלו אכן דברים עצובים. אני לא מנסה להניא אותם מהעוצמות של הרגש, אבל יכולה לסייע להם ללמוד על הפרדה. ילדים ובני נוער מאוד רגישים ולכן הם סופחים אליהם רגשות מהסביבה. חשוב ללמד אותם להיות חדי אבחנה ולהבין מתי הם מרגישים עצב שמגיע מתוכם ומתי הם ‘נדבקים’ בעצב שאינו שייך להם.

מה ההבדל?

עצב שמגיע מתוכנו קל הרבה יותר לעבד ולשחרר כשמגיע הרגע המתאים. עצב שספחנו מאחרים נשאר ומכביד עלינו, אנחנו מתקשים לעבד – כי הוא לא שייך לנו ולוקח לו זמן רב להשתחרר, יתכן שנצטרך עזרה לפעמים להשתחרר ממנו. לכן חשוב כל כך בעיני, לתת כלים לנתח מה שייך לי ומה לא, כלים ליצירת הפרדה וזיהוי.

האם יש מקום להתערב או לכוון את הילד ‘החוצה’?
הגישה שלי היא לאפשר לילד להגיע למסקנות המדויקות עבורו בעצמו. כדאי לקחת בחשבון שהוא לא בהכרח יגיע לתובנות ולמסקנות שלי, יתכן ודווקא יתחבר לדעה הפוכה או מנוגדת לשלי. לכל אדם יש מסלול חיים משלו, אין ביכולתנו לשלוט על המסלול של ילדינו, (או בני הזוג שלנו, אבל זה כבר למאמר אחר).

אני יכולה לשתף מהי דעתי, מהן האמונות או המחשבות שלי. אני בהחלט יכולה לעזור לרכוש ידע בנושאים שמעניינים או מעציבים את הילדות שלי. יכולה לשתף בדאגה שלי אליהן, אבל אם אתערב ואנסה לכוון אותן עלול לקרות דבר הפוך – הן יתחפרו פנימה עמוק יותר או יתנגדו לי. התערבות יכולה לגרום לילדים ‘להיתקע’ על נושא, שיכלו למצות ולעבור בקצב מהיר יותר.

איך אפשר לתת לילד את הכבוד הראוי לו לעבד את העצב ולהתערב בו זמנית? התערבות או ניסיון לכוון ‘החוצה’ עלולים להשאיר תחושה שעצב הוא דבר שלילי שכדאי לברוח ממנו. האם זה מה שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו? פחד מרגשות יכול להוביל לניתוק פנימי, מתוך חשש שמדובר במשהו כך כך רציני וגדול, שכנראה לא אוכל להתמודד איתו או להכיל אותו בתוכי. זה מידע שנאסף בצורה לא מודעת, בעיקר בשנות הילדות – מבחינת הילד אנחנו המבוגרים, אלה שיודעים הכי טוב. אם אנחנו מפחדים כל כך מעצב, כנראה שזה משהו מאיים מאוד שאין להתעסק איתו. חשבו מה אמונות כאלו עושות לביטחון העצמי של הילדים שלנו.

חשוב להבין שאין הפרדות באמת בחיים. אם אני מפחדת להרגיש עצב, אמנע מלהרגיש אותו בכל תחום או נושא – זוגיות, אובדן, סבל של אחרים. לא תראו מצב שבו אדם מצליח להרגיש עצב אמיתי, טהור, בעת אובדן אך עצב חלקי בכל הקשור למצב האקולוגי בעולם. ככל שאנחנו גדלים אנחנו לומדים לווסת את הרגשות שלנו, אבל הבסיס חייב להיות המקום שבו אפשרו לנו ואפשרנו לעצמנו להרגיש את הרגש עד הסוף ולמצות אותו. תחושת המסוגלות, ההבנה (הלא מודעת בהכרח) שהצלחנו להתגבר על רגש מסוים או אתגר בחיינו מחזקת את הביטחון העצמי שלנו.

מה כדאי לעשות?

לגרום לילדים שלנו להבין שאנחנו תמיד שם, מוכנים להקשיב ולשוחח על הנושא – גם בפעם המיליון. להראות להם שאנחנו מוכנים להכיל אותם, לתת להם את האמפתיה שלנו, נקודות המבט שלנו או סתם לחבק אותם ולשבת לידם בשקט. לשתף אותם אם אנחנו מרגישים דאגה מהעצב שלהם, ובאותה הנשימה לומר להם שהעצב לגיטימי ואנחנו מבינים.

ובתוכנו, כדאי לשחרר את הפחדים והחששות מפני העצב. לדמיין את הילדים מתחזקים ולומדים שיעור, לראות את הטוב שיצא מהחוויה ולא לדמיין את הגרוע מכל. האנרגיה שלנו משפיעה מאוד וגם אם לא נאמר, הם ירגישו אותה ולפעמים יפעלו לפיה. ילדים נשלחו אלינו כדי לעזור לנו להתפתח ולצמוח, עלינו לנצל כל הזדמנות כזאת כדי להשתחרר מפחדים וכבלים שצברנו לאורך השנים.

שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.