איך נעזרתי בטבע כדי לרפא את עצמי

לפעמים, כשיורד גשם, נדמה לי שהוא לא יפסק לעולם. מהצד השני, לפעמים בקיץ, נדמה לי שהחורף לא יגיע לעולם. כמובן שאחרי ימים גשומים, מפציעה השמש שגם אם איננה מחממת – מעניקה לי תקווה. כשמגיע הגשם הראשון, אני פולטת אנחת רווחה, על כך שהמחזוריות של הטבע חזקה מהכל. כשהייתי נערה, הייתה לי תקופה לא פשוטה. בעקבות הסיפור האישי שלי, המצב בבית היה מאוד כאוטי עבורי. היו ימים שלמים בהם התהלכתי והרגשתי שלרגלי פרושה תהום ענקית ושחורה, מאיימת לבלוע אותי. התקפי זעם, פרצי בכי היו מנת חלקי מידי יום ביומו. ביקורת עצמית – איך זה קרה לי?! ביקורת על התוקף – למה דווקא אני?! ביקורת על אלוהים ועל העולם – בשביל מה נבראתי?!

עוגנים בטבע

בתוך כל הטירוף שחוויתי, שמתי לב לדבר יציב אחד – הטבע. התחלתי להכיר בכך שיש לו חוקים וכוחות משלו, ידעתי את זה כמובן. יחד עם זאת, ההבנה הזאת הפילה אצלי אסימון ענקי. בדיוק כמו שהשמש זורחת ושוקעת, בדיוק כמו שהעונות מתחלפות ואינן נתקעות, כך גם אני יכולה להיות. התעמקתי בחזרתיות, מעגליות שקיימת בטבע. חיפשתי דרכים להכניס אותה אל חיי, להכיל אותה בי. החלטתי להתמקד בעובדה שאם השמש חוזרת בכל בוקר, ואני פוקחת עיניים – יש סיבה לכך. בחרתי לחפש את הדברים הטובים שיחדרו ללב שלי ויחזירו לו את הצבע האדום, שהוא תשוקת החיים. הבנתי שפרח קטן משמח אותי, שהים מחזק אותי, שלראות עץ בשלכת מלמד אותי לשחרר כדי שיתפנה אצלי מקום לצמוח.

מהחוץ אל הפנים

אחרי שהתחזקתי, חזר האמון שלי ביקום ובחיים. אז התחלתי להבין שעלי למצוא דברים שמשמחים אותי בתוכי. חיים בניתוק, הכאיבו לי והרגשתי שהם קשים ולא יובילו אותי לשום מקום. אז העמקתי, צללתי, עמדתי מול המפלצת שחשבתי שאני. לא היה לי פשוט, אבל לאט לאט התחלתי לזהות פרחים קטנים בתוכי. הצלחתי להחמיא לי על דבר קטן, חיובי, שעשיתי במהלך היום. מצאתי רגעים בהם החיוך שלי היה אמיתי, מהלב. למדתי מהן האיכויות שקיימות בי ודרכן למדתי ממה הייתי רוצה להיפטר. היו ימים בהם התהום השחורה שלטה, היו ימים שהצלחתי להקטין אותה. תהליך הוא דבר שלוקח זמן, מצריך אורך רוח ואמונה. לפעמים הרגשתי שאני נאבקת למצוא משהו טוב בתוכי, בחיי. אז פניתי שוב אל הטבע – שם היה לי קל יותר. מהחוץ, היה לי קל יותר לחזור לתוכי פנימה, רכה ומאפשרת יותר.

תהליכים ומסלולים

באותם הימים כעסתי על עצמי כשהרגשתי שאני תקועה, עומדת במקום. עם הזמן, למדתי שזה חלק מהתהליך – לפעמים עומדים במקום קצת. יהיו רגעים שחוזרים אחורה, והתקדמות קטנה ראויה לשמחה והערכה בדיוק כמו קפיצה גדולה. את רומא לא בנו ביום, הזכרתי לעצמי אינספור פעמים. אבל לרגע לא עצרתי לחשוב על העובדה – שבטח פירקו חלק מהמבנים או מהחומה. מה שגרם לכך שלא הושגה התקדמות מצד אחד, אך לקחים הופקו לפעמים הבאות. כך שגם עצירה מידי פעם, משמעותית ללמידה. נראה לי הגיוני למדי, שהפועלים שבנו את רומא – עצרו מפעם לפעם להתפעל ממה שהשיגו ובנו. אני תוהה לעתים, אם עמדתי מספיק פעמים להביט על מה שהשגתי וליהנות. היו רגעים בהם בחנתי והכרתי בשינויים, אבל אני זוכרת יותר מידי רגעים, בהם הצטערתי שלא הצלחתי יותר.

זאת הייתה הדרך שלי, שהתחילה כשהייתי בת שתיים עשרה בערך והסתיימה בגיל שלושים ושלוש. קל לומר שאילו היה לי חלק מהידע שיש ברשותי היום – התהליך היה מסתיים כבר מזמן. מצד אחד זאת האמת, הידע והכלים שלי יסייעו לקידום תהליכים אצל המטופלים שלי. מצד שני, זה היה המסלול בו צעדתי וממנו למדתי, בין היתר, איך לסייע לאחרים.

יותר מהכל, למדתי שלטבע חוקים משלו. שהשמש תשוב לזרוח מבין ענני הסערה והקרניים שלה יצלו את עורי בחודשי הקיץ. למדתי שכשיש רגע או יום פחות נעים, מחר יש יום חדש. שאחרי תקופות בהן משהו חסר, תגיע צמיחה. אימצתי אל חיי את חוקי הטבע ואני משתדלת לחיות אתם בהרמוניה.

 

שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.