סימני שאלה

מהארץ יצאתי מתוך הבנה – אנחנו הולכים למצוא בית במקום אחר.
היעד היה בולגריה, כי יש שם חברים שהסכימו לארח אותנו. בדיעבד זה לא התאים, וככה מצאנו את עצמנו שלושה מבוגרים פלוס שלושה ילדים והמון המון מזוודות – נודדים.
אל גואה הגעתי מלאת חששות, אבל הלכתי בעקבות קול ברור שהתווה לי את הדרך – לכי לשם, זה המקום!
גואה באמת סיפקה לנו יציבות לשלושה חודשים, אפשרה לכל הטראומה לצוף ולהתנקות, שם אפשרתי לעצמי להתנפץ לרסיסים מתוך רצון להיבנות מחדש. כאבי בטן, גב תפוס, דמעות קבוע בעיניים ובגרון, כאוס בבית עם הילדים, (ביחס למה שאני רגילה) והמון עבודה פנימית ואפשור פשוט להרגיש מה שמתדפק לי על הדלת. בגואה הכרנו אנשים מקסימים, מקומיים שהציעו לעזור לנו להישאר אבל אני לא הרגשתי שזה המקום עבורנו, וכך החלטנו להמשיך.

איך אפשר לתאר את התחושה של קבלת החלטה לאן להמשיך, כשלא יצאת למסע בלב שלם?
כאן הפליטות מתערבבת עם הנוודות, כי יש הבדל מאוד מהותי בין לצאת למסע מתוך בחירה מוקדמת, כדרך להגשמת חלום נעורים או חלום של בני זוג לנדוד להם בעולם לכמה שנים, לבין לצאת כי אני מפחדת. כי אני מרגישה שאין לי כרגע מרגוע בארץ. לנדוד כי אני מתה מפחד בישראל, אבל מתה לחזור לבית שלי כבר. וכאשר השהות עומדת להסתיים ומתחילים לשאול את עצמנו 'לאן?', הקרקע שנבראה במשך שלושה חודשים שוב נשמטת. פתאום מתחילים לחשוב, לקלוט ולהבין שיש משתנים שלא לקחנו בחשבון לפני היציאה, (שבכלל לא תכננו), כמו חום ולחות ממש גבוהים, וחישובי עלויות הטיסה מרמזים שאם ממשיכים בקו של חיסכון, עדיף להישאר באותה היבשת. בנוסף ישנו הציוד הרב וההבנה שאנחנו עובדים, בייחוד רועי שכפוף לשעון ישראל ולכן גסט האוס מחוץ לתפריט.

הניסיון למצוא מדינה שתעמוד בכמה שיותר קריטריונים הוא מתיש, עבורי אלו ימים מאוד לא יציבים רגשית, מלאי תנודות ושינוי בהחלטות, בלבול ואף חולי. המסרים תמיד שם אבל לפעמים קשה ללכת איתם בלב שלם. בסוף אני מקשיבה למסרים, כי כבר למדתי שלא יצא טוב מללכת נגד, אבל ההבנה שאנחנו מתבקשים להמשיך לנדוד ולא להתיישב עדין, לא תמיד קלה לעיכול. יחד עם זאת, אני מתחילה להפנים שגם אם אין לי מושג מה זה או איך, המסרים צודקים והנדודים, נכון לרגע זה, הם הכי טובים לנו. אני לא יודעת איך אני מרגישה כבר לפעמים, משהו הפך כהה ומצד שני משהו חי ובועט מבפנים. הייתי רוצה לטייל כמו כולם, ליהנות מהמסע הזה שהגיע אל פתחי אבל לפעמים אני לחוצה יותר מאשר נהנית ובתקופות מעברים, אני בעיקר מלאת מחשבות ותהיות. בימים כאלה אני חושבת לעצמי איזה מזל שיש לי חברות מדהימות ותומכות כאלה, לבד היה לי הרבה יותר קשה.

אל כל מדינה אנחנו מגיעים אחרת ויוצאים ממנה שונים. נפאל עשתה לנו טוב, חזרנו אל השקט הפנימי שלנו, עיבדנו מכאובים ופצעים, קיבלנו המון אהבה והתחזקנו. האם מעבר למדינה אחרת ימשיך את הקו הזה? או שאנחנו מסתכנים בצניחה חופשית למטה? לאן אנחנו בכלל הולכים? ובארץ יש כלבה קטנה שהילדים אוהבים ואני מרגישה כל כך הרבה אהבה, אחריות וצער מולה – שלא הצלחתי למצוא לנו מגורים קבועים ולצרף אותה, שאין לי דרכון זר שיאפשר לנו פשוט לנדוד ולהתיישב לנו בעולם או נכסים במקומות אקזוטיים לעבור אליהם. אני באמת לא מצליחה להחליט מה הדבר הנכון ביותר לעשות – למצוא לה בית אוהב ויציב? להמתין? והילדים… אוי הילדים… בכל פעם שאני חושבת על התגובה שלהם, הלב שלי מתכווץ. הראש נותן הסברים ותשובות, אבל הלב פועל אחרת ועל אף ההבנה שנקראנו לשחרר את הכל, במבחן המציאות הדברים קורים אחרת, בייחוד כשמדובר בנשמה ולא בחפץ.

עדכונים מהקיבוץ רק ממחישים את מה שהבטן והלב שלי ידעו מההתחלה – זה הולך לקחת הרבה זמן ואין שום אופק. זה לא מרגיע את תחושת חוסר הקרקע וחוסר היציבות, האם אני צריכה לחתור לחפש לנו בית חדש? אולי נכון יותר יהיה להמשיך ולנדוד? ההיבטים רבים ושונים, יש את ההיבט הכלכלי ויש את ההיבט של בריאות הנפש של הילדים, של רועי ושלי. אני מגלה שחוסר יציבות ממש לא מיטיב איתי, אפילו שאני יודעת שבכל מקום נסתדר ובכל מקום הכל יהיה טוב. לא פעם חשבתי לעצמי שהייתי רוצה שיהיה לנו בסיס אם וממנו נצא לנדוד, אבל לוקח זמן למצוא מקום כזה ומשאבים. בכלל, בסיס אם = בית ואני כבר לא יודעת מה לחשוב על הבית במנרה – הוא שלנו? הוא לא שלנו? בני כמה יהיו הילדים כשנחזור, אם בכלל? החברים חסרים לי, האנשים המוכרים והטובים כל כך שלידם בחרנו לחיות. החיוכים בפגישות אקראיות, הידיעה שתמיד יש מי שיתגייס לסייע, בירה עם השכן כשהילדים רצים על הדשא.
אנחנו פוגשים אנשים יפים במסע הזה, אבל כמו בכל מסע, הם יוצאים מחיינו בשלב מסוים ומתחלפים באחרים, מבלי שנדע האם ניפגש שוב? או שזה היה חד פעמי? יש בזה קסם, אבל גם תזכורת תמידית לכך שלא בחרנו מראש להיות כאן, הכל קורה תוך כדי תנועה וככה אנחנו גם לומדים ומגיבים.

יש מקומות שאנחנו בטוחים שנחזור אליהם, ואז כשיוצאים מהם הדברים נראים אחרת. יש מקומות שאנחנו חותמים שזהו, מצאנו! אנחנו נשארים לכמה שנים ואז מגלים ששמחנו מהר מידי. לנפאל אנחנו מאוד רוצים לחזור באוקטובר, אבל אני יודעת שדברים שרואים מכאן לא רואים משם ושהשינויים רבים, לכן לא נאחזת ברצון הזה בכוח. אם בלמידה עסקינן, אנחנו בהחלט מובלים אל האמצע, אל הסבלנות, אל השחרור וחוסר הפחד מן הלא נודע ובאמת… אנחנו ממש חיים על הקצה – הויזה שלנו מסתיימת בסוף החודש, ועוד אין כרטיסים ליעד אחר. נוכל להאריך את השהות בנפאל, אבל לא בא לנו להיות פה במונסונים כך שנצא מכאן – לאן? אין לנו מושג.
אני חולמת שנופתע ונמצא בית במקום הכי לא צפוי שיש, אבל באותה הנשימה שואלת את עצמי האם אני באמת מוכנה להתיישב ולהתחייב אחרי כל מה שקרה?
אני מבקשת למצוא לנו יציבות ובית אחר, אך מתחילה לתהות האם הבית האחר שלנו הוא העולם כולו?