נוודת

הנחת היסוד שלי היא ששום דבר לא באמת שייך לי – יש לי זכות להנות מעט ממה שקיים בעולם, אבל מילים של שייכות הן בדיחה בעיני. גם את הילדים קיבלתי, בחרתי ונבחרתי, אני זוכה ללוות ולהיות חלק מרכזי מהמסע שלהם ושהם יהיו משלי. אבל הם לא שלי… יש הבדל מאוד גדול בין הדברים. הבית במנרה היה המקום שנתן לי לגדול, לנוח, לצמוח בתוכו והאדמה, בחסדה, איפשרה לי לעבוד אותה ולשחק בה. אני מרגישה שהתקופה הזאת מלמדת לעומק על המונחים שאנשים התרגלו אליהם – קביעות, שייכות, יציבות. יש כאן אפשרות לבחור להעמיק במושגים האלו ולבחון אותם. האם קביעות באמת קיימת? האם שייכות פירושה לנכוח במקום מסוים במשך תקופה? מהי יציבות? מהו המקור שלה?

הדואליות, אני מרגישה, מתקיימת בכל מיני מקומות בחיים. אני גם שמחה להיות בהודו וגם עצובה. אני גם מתרגשת לקראת היעד הבא שלנו וגם ממש מותשת. אני גם מרגישה שייכת אל התדר המופלא שיש פה בגואה, וגם מרגישה מאוד זרה. אני גם יודעת מה הכיוון שלנו וגם לא יודעת שום דבר! העבודה שלי בתקופה הזאת היא להסכים, בעיקר, לא לדעת. להסכים לא לחפש פתרונות אלא פשוט לנכוח. להסכים להיות… מה שזה לא יהיה… להסכים לשחרר לחץ ולהגדיל את האמונה המשחררת, (זאת שדיברתי עליה בלייב האחרון). זה לא פשוט כמו שזה נקרא! דוגמא אחת היא מה יהיה עם איימי, הכלבה שלנו? כרגע היא באומנה, אבל עד מתי? ואיך יווצר מצב שבו נוכל להתאחד איתה ולהמשיך במסע? אין לי איך לתאר לכם את התחושות שהמחשבה עליה מעלה אצלי, דקירות של סיכות קטנות בלב פלוס מחנק, אולי יהיה הכי קרוב לזה. ובכל פעם שהשאלות עולות והמחשבות באות, אני מתרגלת נשימות ומזכירה לעצמי שכל עוד זה הרצון שלי ושל הילדים, היקום ידאג לנו ולאיימי.

גם הדברים שהיו ברורים עבורי נעלמו. הכי חשוב, עבורי, היה לייצר יציבות ובית לילדים. ראיתי בחומרה את הרעיון של הרבה מעברים, הרבה תזוזות, כל מה שחשבתי שישגע אותם. עכשיו אנחנו זזים – תכף מדינה חמישית בארבעה חודשים. אין לי איך לעזור, מלבד להיות כאן ולאסוף דמעה אחר דמעה שמביעה את הכאב והקושי שלהם. ילדה אחת מתקשה כאן במיוחד, מה שמביא אותי אל שבר גדול וצורך למצוא דרך לגדול מתוכו. כרגע אני עדין בשבר…

לצד זה, אני רואה אותם משתנים, מסתגלים, מתבגרים, מתחזקים, פוגשים חברים, מגלים את העולם יחד איתנו וכל אחד בעצמו. ברור לי שדבר מזה לא היה קורה בשגרת החיים שהייתה לנו, גם אילו הייתי טסה ומטיילת איתם במשך חודשיים בכל שנה, זה היה מרגיש ונראה אחרת לגמרי. כשאין ברירה,
בכלל כש- אין, החיים קורים בצורה שונה, כזאת שאי אפשר לדמיין. עשיתי המון תהליכים כדי להימנע מלהביא על עצמי את ה "אין", לחיות מתוך שפע ורוחב, אבל כנראה יש "אין(ים)" מהם לא ניתן להימלט. אני לא כועסת או עצובה, זה מעט משעשע ברמות מסוימות. אני שמחה שלמדתי לחיות מתוך "יש" ולא מתוך חוסר, ברור לי שהכל היה שונה עבורנו עכשיו אם החוסר היה זה שמתוכו אני חיה.

יש ימים שמרגישים פה כמו שבועות שלמים מרוב הדחיסות שלהם, משהו במימד הזמן התפקשש. אני על זמן הודו או זמן ישראל? איזה יום היום ומה התאריך בכלל? הבסיס התערער ועכשיו נותר לחיות את ההווה. בהווה אני נוודת, מילה מצחיקה שכזאת, מוזר לגלגל אותה על הלשון נ – ו – ו – ד – ת.

שקיעה בגואה, בחלק בחוף שיש בו מלא ישראלים, שמסייעים לתחושת הביטחון והשייכות כאן. הבנות התחברו לילדה הודית מתוקה וליאון לילד ישראלי.