בתור ילדה שיש לה דודים דתיים, שמעתי מלא את האיחולים על בניית בית מקדש שלישי ועל תחיית מתים עם בוא המשיח. בתור יהודיה וישראלית, אני מאמינה שלא רק אני שמעתי איחולים כאלה. זה הוביל אותי לחשוב עליהם לעומק ולאחר שנים של הרהורים, ניסיון חיים והרבה מסרים מהבריאה בנושא, הגעתי לתובנה שיש דברים שמשנים את צורתם בעולם. האנרגיה נשארת, הצורות משתנות ולהבנתי זה מה שקורה עם בית המקדש. פעם הוא היה צריך להיות מבנה מפואר, חיצוני, כדי להיות מגדל של אור עבור אחרים ולהזכיר להם שיש רוח ושחשוב לשמור על הרוח ולהיות בהודיה לאלוהים על כל מה שהוא נתן. האנשים שחיו בשנים של בית המקדש הראשון ואז השני היו זקוקים למבנים, לראות בעיניים כדי להתחבר אל הלב. לצאת מן הבית, לצעוד ולעלות אל בית המקדש עם כל בני משפחתם, להיות חלק מהדבר הענקי הזה. אני לא יודעת מה היה השוני, הרי בימים ההם חיו מתוך חיבור אל האדמה והטבע, אני מניחה שברמת האמונה היה פחות קל ולכן זה הפתרון שנמצא.
המציאות שלנו, אני מקווה שתסכימו, היא אחרת. האנושות התפתחה וההתקדמה מאז ימי בית המקדש השני ולפחות ברמת הרוח, אנחנו במקום אחר. ירים יד מי שלא נתקל במילה הודיה ואף תרגל לפחות פעם אחת בחייו את הטכניקה. עולם הרוח פועם וחי בנו, ריטריטים ממלאים את הלו"ז השנתי, סדנאות, ספרים, קורסים – שפע בלתי יתואר של רוח. ונכון, אני מסכימה שיש עוד דרך ויש עוד הרבה יותר מידי אנשים שישנים וגם מסכימה שלא כל מי שלמד או עבר ריטריט, הוא אדם ער ומחובר אל הלב לעומק. אך המצב כיום הוא שהמודעות לקיום הנשמה, לאהבה ללא תנאי ואל הרקיע השביעי גבוהה מאי פעם.
סיור היסטורי
אני לוקחת אתכם לסיור בעבר של עמים אחרים – כדי להביא הסבר מעמיק. בעבר, שמאנים שהיו מרפאים אדירים, נהגו לרפא אנשים באמצעות שאיבת הכאב או המחלה של האדם לתוך גופם. זה עזר לחולים, אבל פגע בשמאנים שגופם הלך ונחלש עד שנפטרו מן העולם. וכך במשך דורות רבים, הנשמות המרפאות ששבו אל כדור הארץ מצאו דרכים לשדרג את החיבור שלהם אל היקום וכיום אנחנו לא צריכים לשאוב שום דבר אל גופנו, אלא משתמשים בדרכי ריפוי מהירות ויעילות. בדומה, גם האנושות התפתחה ותאמינו או לא, מסתובבות בינינו נשמות שעשו עבודה מאוד יעילה ומשמעותית, על מנת לשדרג את היכולת שלנו להרגיש מחוברים אל הרוח בתוך גוף אנושי על כדור שהתדר בו נמוך ומכביד. הווה אומר, בימינו כל מי שיבחר בכך, (אני ארשום כמעט מאחר ואני משתדלת לא להכליל וישנם חריגים), יוכל ללמוד להתחבר אל התדרים הגבוהים ולחיות לאורם. אבל גם אם לא, קשה להתעלם מהאיכויות המיוחדות שקיימות אצל בני האדם.
אגב, ברפואה על פי המסורת היהודית העתיקה עבדו על מניעה. הרופא נחשב למוצלח אם לא היו לו חולים, מאחר וזה העיד עליו שהוא מכיר לעומק את האנשים לשלומם הוא אחראי, הוא יודע להמליץ להם מה לאכול בכל מצב, בכל עונה וממה עליהם להימנע. הרופא היה מחובר אל הקהילה, אחרת לא היה מצליח לזכור פרטים רבים על אנשים רבים כל כך והאחריות הייתה מוטלת על המטופלים, לא רק על אדם אחר אליו נושאים עיניים. אבל זה כבר אולי למאמר אחר…
חי וקיים
אני רוצה לבחון אתכם את האפשרות שבית המקדש השלישי כבר נבנה – בתוך כל מי שחי כאן, בתקופתנו.
בית המקדש סימל לאנשים מקום של פולחן דתי.
היום כל אדם מודע, מתייחס אל הגוף שבו הוא מתהלך כמקור לפולחן דתי. כל אחד בדרכו, מי בתפילה מהכתובים ומי בשינון מנטרות. ישנם הפוקדים בתי כנסת ויש שמקדישים מרחב בבית שבו הם נושאים תפילה מעומק הלב.
בית המקדש היה מקום של אחדות. כל אדם אשר מקדיש את חייו לחקר הרוח יעיד שזה מה שהוא מחפש – להרגיש אחדות. עם עצמו, עם סביבתו, עם הבריאה, עם הנשמות האחרות ביקום כולו. אחדות היא מילה שגורה בפינו בימים אלה ואנשים מאוד שואפים לחיות לפיה.
בית המקדש היה סמל לקדושה, משכן האל. בימים עברו היה צורך במשכן חיצוני, אבל כיום הוא פנימי ואנשים מוצאים את אלוהים עמוק בתוכם.
בית המקדש הוא סמל לגאולה ותקווה, המבנים נחרבו אבל הותירו חותם. כיום התקווה נמצאת בבטן ובלבבות שלנו, היא שוכנת בליבנו ובמחשבותינו ובכל מאודינו.
בית המקדש הוא גם סמל להמתנה, ציפייה לדברים שהיו וקרו בדרך מסוימת. אך הזמנים משתנים והעולם מתקדם – גם מי שחי לשם כך, לא יוכל להשיבו אחורה בזמן. אם בימי קדם היה מקום לבניית מקדש מרהיב וענקי ברחובות ירושלים, כיום אני בספק אם דבר כזה יתאפשר וגם מי יהיה הקבלן שיזכה לבנות את בית המקדש השלישי? אני מלאת ספקות שזה באמת יקרה, בעיני אין בכך כל צורך מאחר והמקדש השלישי הוא כל אחת ואחד מאיתנו. אנחנו גם הראשון והשני, נחרבנו בשנה ותשעת החודשים האחרונים ועוד לפניהם, אבל מאז השביעי באוקטובר אנחנו בחורבן ובבנייה בו זמנית. אנחנו מלאי חורבן וזעם, כאב ועייפות שיודע רק חומר שנכתש. ובאותה הנשימה אנחנו מלאי תקווה, מלאי יכולת ואם רק נרצה, נקום מעפר ונהפוך למבנה מקודש מלא יופי ועוצמה. מבנה שיוכל להביא כל כך הרבה אור, עזבו את הגויים רגע – אור לנו.
לקום מעפר
יש בנו כל כך הרבה כוח, קדושה – כאלו שמספיקים לבניית מקדש שלישי. השאלה היא רק האם אי פעם נוכל להפסיק להמתין למשיח ולהשיב את עצמנו לתחיה? האם נצליח להתרומם מעל שכבות האבק, הכאב, החורבן, הזמן ולנער הכל כדי שבית המקדש הפנימי שלנו יוכל להנחות אותנו לברוא ולעשות מה שחשוב באמת? או שנישאר מרוסקים עד דק, ממשיכים להתבונן החוצה, להמתין ולקוות שיגיע איזה גואל מהסוג שסיפרו לנו עליו בשיעורי התנ"ך. נביא או אולי אדם אחד בעל כוח שטרם נראה והוא יהיה זה שיצילינו ויושיעינו ונוכל לחזור לנשום כבר. האם נוכל להפסיק לחפש ביטחון במקומות חיצוניים שמפלגים, ולמצוא את השקט בתוכנו? להתחבר אל הקול האלוהי שבלב ולהקשיב לעומקם של הדברים שהוא אומר?
האנשים המיוחדים שניהלו את בית המקדש, הכהנים והמלכים, שאפו ליצור הרמוניה ואחדות בעם. הרמוניה ואחדות בין אדם לרעהו וביחוד בין אדם לאלוהיו, הטקסים השונים שלוו בריחות, צלילים, פעולות מסוימות תרמו לתחושה של חיבור אל משהו נשגב. השפע שקיים סביבנו מאפשר לכל מי שיבחר בכך להתקרב אל האלוהות, אל הנשגב אך אל לנו לשכוח את החשיבות הרבה בהתקרבות אל אנשים אחרים. המנהיגים הטובים ידעו להנחות את העם דרך זמנים טובים ודרך זמנים כואבים וקשים, הזכירו וסיפרו לאנשים מדוע אסור להם לוותר, איך אלוהים נמצא תמיד איתם וגם כשלא נראה באופק פתרון, הכל תמיד אפשרי – כל עוד קיים רצון עז. כיום אין לנו בנמצא מנהיגים טובים, כאלו שמחזקים את העם ומבקשים לאחד אותו אבל ישנם אינסוף מורים וישנו ידע אלוהי שיורד ומזכיר לנו את החשיבות של להיות אדם. היתכן כי אין לנו צורך יותר במנהיגים חיצוניים שיספרו לנו על כוחנו, כי האנושות התקדמה? אין יותר צורך בתזכורות חיצוניות, כיוון שהנשמות שלנו עבדו על כך שנים רבות וכעת הידע צרוב בנו לתמיד?
אני רק אזכיר את הדוגמא על השמאנים, איך בעבר דרך הריפוי הייתה מסוימת והיום היא שונה בתכלית. בתקווה שהמילים האלו והדוגמא הזאת יעודדו כמה שיותר אנשים לבחון את הרעיון לפיו אנחנו בית המקדש השלישי, בנו הכוח להפוך למקום של אמונה, של חמלה, של אחדות ואף לצמוח למקום של אחדות אנושית ולאו דווקא אחדות לפי שייכות אמונית או מדינית. אנחנו, מהיותנו מלאי טוב, יכולים להרשות לעצמנו לפנות מקום ולצמוח לצד ולאו דווקא להרס כדי לבנות במקום.
אני מבינה מדוע זאת יכולה להיות מחשבה כל כך מפחידה, אבל העולם הולך ומתקדם ויהיה משונה לחשוב שבני האדם, המאכלסים אותו, יהיו אלו שנשארים מאחור.