אני נופלת. כמו אליס במאורת הארנב, שמעדה ונפלה מטה מטה מי יודע כמה מטרים, צונחת עוד ועוד, לפעמים נאחזת בענף קטן וחושבת שזהו, עד שהוא נשבר ואני ממשיכה ליפול. להתמסר מקבל משמעות חדשה, כי מתי דמיינתי לי שאצטרך להתמסר לנפילה?! שאלות כמו 'מתי זה כבר יגמר?', או 'אולי תרימי את עצמך כבר?!' מתחלפות בכל מיני צבעים פנימיים. בנפילה אני פוגשת כל מיני פנים של עצמי, פתאום אני מגלה מתי נוצר הקול הכועס שרודה בי חיים שלמים – אותו הקול שהייתי בטוחה ששחררתי בשנים של עבודה פנימית, חזר פתאום. בזמני מצוקה האוטומט עלול לחזור, אני משננת לעצמי כדי לחזק אותי, ואולי כדי להיזכר לרגע. ילדה רגישה, מסתובבת בעולם ומרגישה חוסר מסוגלות… קרא עוד
Continue Reading





