נופלת

בנפילה אני פוגשת כל מיני פנים של עצמי, פתאום אני מגלה מתי נוצר הקול הכועס שרודה בי חיים שלמים – אותו הקול שהייתי בטוחה ששחררתי בשנים של עבודה פנימית, חזר פתאום. בזמני מצוקה האוטומט עלול לחזור, אני משננת לעצמי כדי לחזק אותי, ואולי כדי להיזכר לרגע. ילדה רגישה, מסתובבת בעולם ומרגישה חוסר מסוגלות להכל – כזאת הייתי. מרוב שהאנרגיה של כולם צרבה אותי, הכאב של העולם הכה בי בגלים, לא הצלחתי ליישם פעולות פשוטות שנדרשו ממני. פעם גיליתי שאבא שלי מעודד אותי עם הכריזמה שלו, אז יצרתי בתוכי קול דומה – מעודד שעם השנים הפך למציק, שלא יתן לי להיכנע לעולם ויזכיר לי עד כמה אני מסוגלת לכל. אבל… עכשיו זה אחרת, אני לא רוצה לשמוע אותו יותר, הוא כל הזמן כועס הקול הזה. למדתי מה אני מסוגלת ואני מבינה שכנראה אני צריכה להיות מסוגלת גם לצלול, עם כל מה שמגיע בדרך.

"קומי", בקול מצווה הופך ל"מותר לך לבקש לא לקום", בקול לוחש ומפתה, שמגיע כאילו מתוך המאורה ומסקרן אותי.

"את לא עושה מספיק", בקול מטיף, הופך ל"שגם אחרים יעשו קצת, נמאס", באותו הקול המפתה שקושר בתוכי חוטים דקים וגורם לי לרצות לחקור אותו ולהתמסר אליו, אבל… הפחד מפריע והמוח מיד מתרגם – את לא יכולה להרשות לעצמך דיכאון עכשיו, גם מה רע לך בכלל?

"זה לא דיכאון", עונה הקול המפתה בחצי צחוק, "זאת התפרקות לצורך בניה". אין לי מושג מתי הבניה תגיע, מה אני בכלל מבינה?! אני רק רוצה שקט, רגע לנוח מכל הקולות – הכועסים, הפתיינים, הריאליים. רק את הקולות החולמים אני לא משתיקה, הם מחזקים אותי.

בזמן הנפילה הכל מתערבב, האמיתות שהיו קבועות לפתע מרחפות להן באוויר. מה שכוח הכבידה והרצון לא הצליח לקרקע מעולם, לפתע צונח ונעלם מעיני. מה שחשבתי שאני יודעת עלי, מטשטש ואני נאלצת להתמסר ולקבל שזה המצב.

מעל הכל, הכאב מנצח והוא כנראה זה שדחף אותי אל תוך המאורה. לראות שלושה ילדים שהתהפכו בארבעה חודשים, להחזיק עבורם מרחב, לטפל בהם בכפפות של משי שהולכות ונקרעות, לחבק, לנגב להם את הדמעות ולהפוך מאי היציבות שלהם אל מקור הטלטלה – גמר וסחט אותי. בהיגיון אני יודעת וגם ברוח, לא סתם אנחנו יחד, הם ואנחנו בחרנו לעבור הכל יחד, יש בי את היכולת לתמוך בהם וללמוד מהם, לא סתם אנחנו כאן ולא שם… אך לכאב אין תחליף ואני, שיודעת כל כך עד כמה חשוב לחוות את הרגשות, כדי שלא תתקע בגוף אנרגיה שתגרום לנו לחלות, בוחרת פעם אחרי פעם לצעוד דרך כל רגש. והרגש הזה צורב ומבעיר מדורות בתוכי:

כמה עוד יפגעו על כלום ושום דבר?! למה אף אחד לא עוצר את הפארסה הזאת? מי הוא האדם שהעז לקחת בעלות על אדמה ולאחר מכן על אדם אחר? למה אנשים שהם מותר מן הבהמה, מתנהלים בכזה חוסר אונים בעולם? למה אנחנו לא קולטים שהכוח הוא בכלל שלנו?! למה היו צריכות כל כך הרבה נשמות, לסיים את המסע שלהן כאן בכזאת אכזריות במקום להמשיך לרחף ולרקוד ויחד לבנות עולם יפה, ללא גבולות? אנחנו נחזור הביתה? אני בכלל עדין חלק מהקהילה? החטופים יחזרו? לילדים שלי יפסיקו הכאבים יום אחד? אני אזכה לראות אותם חופשיים ומשוחררים מדאגות? מרחפים באיזו גינה שעליה יהיה לנו בית?, (הפסקתי לשאול איפה זה יהיה… החלטתי לחיות לפי הרגע…).

הכל מתבלבל בנפילה, הימים מטשטשים והשעות קצת גם, 'רגע עניתי לחברה ההיא? איפה הטלפון שלי בכלל?'. אני מרכזת את האנרגיות שלי בלהיות כל מה שאני יכולה ואז בלעזור לעצמי לא להיות יותר כלום ושום דבר. זה טריקי, כי אני לא יכולה לא להיות אמא, אבל אני כן מקבלת את זה שלעולם לא אהיה אותה האמא של לפני המלחמה. אני בוכה על זה לילות שלמים, מבינה שאני צועדת אל מקום חדש, אבל הרגשות מעורבים שם. גם הילדים אחרים, שחררי את מה שידעת עליהם. בקרוב מדינה חדשה, אני מנסה לאסוף כוחות, אבל מבינה שאין למה… כל החיים שלהם ראו אותי כמו שאני, מה זה שונה עכשיו? כנראה שיש חשיבות לראות את אמא מתפרקת – עוד לא גיליתי מהי ואולי אני בכלל לא צריכה לגלות, אלא רק לקבל את העובדה. יכול להיות שהם בכלל חווים את הפירוק של עצמם ולא שמים לב אלי.

בחלומות אני עדין טובה, אז חולמת לנו מקום שיהיה נעים לשהות בו, התאקלמות מהירה, מרחבים שנעים לשהות בהם, מלא טבע, טיולים משותפים, ירוק ומזג אוויר פחות רותח. חולמת זמן לעצמי לבד, זמן של כולם יחד, זמן שהילדים יעסיקו את עצמם. חולמת להפסיק לקבל התראות שהופעלה אזעקה, שהיה ירוט, שעוד בית נפגע, שיש עוד נפגע חרדה… חולמת להפסיק לבכות כל כך הרבה, חולמת להיות מסוגלת לחייך כששואלים אותי 'מאיפה את?' או 'באתם בגלל המצב או יצאתם לפני?' חולמת לגדל לוונדר, רוזמרין ועוד לעבוד שוב את האדמה, להיות בהלם מאיימי, ששוכבת עלי, ומליקוקי האף שלה שמטרגטים לי את המיזופוניה. חלומות מאפשרים לי לנשום אבל לא להיאחז, להמשיך בזרימה.

ובין לבין, יש את החיים עצמם ואני מודה על הזכות לחיות אותם ועל היכולת לחוות אותם. מודה על ההדרכה שעזרה לי לכוון את חיי למקום שיאפשר לי להיות כרגע במדינה אחרת, לתת לילדים שלי ולעצמי מרחב שהוא לא מה שקורה כרגע במדינה, כי שם לא הייתי מצליחה לתפקד בכלל.