הבלוג שלי

שנים חלמתי לגור בחו"ל, שנים! מהרגע שרגלי דרכו על אדמת אוסטרליה ואז בניו זילנד, הנפש שלי הבינה – אפשר לחיות בשקט. בישראל אני מרגישה דרוכה תמיד, לא מצליחה לדעת בוודאות אם אלך לישון בסוף היום במיטה שלי, או שאסיים את מסע חיי. ה"שיעמום" של חיים שגרתיים, בהם לא עוסקים בחדשות ב – מי מת כל הזמן, קרצו לי. אבל אז חזרתי לישראל, כי שם הלב שלי והמשפחה. הבטחתי לעצמי שאני לא אחיה בארץ, אני לא אגדל ילדים במדינה כזאת לא יציבה ומלאת סכנות. כשהכרתי את רועי הבנתי מהר מאוד שהוא האחד ושהוא לא יעזוב לעולם את הארץ. כך יצאתי למסע עם עצמי, שארך יותר מעשור, להתחבר מחדש אל הארץ שלי… קרא עוד

מהארץ יצאתי מתוך הבנה – אנחנו הולכים למצוא בית במקום אחר. היעד היה בולגריה, כי יש שם חברים שהסכימו לארח אותנו. בדיעבד זה לא התאים, וככה מצאנו את עצמנו שלושה מבוגרים פלוס שלושה ילדים והמון המון מזוודות – נודדים. אל גואה הגעתי מלאת חששות, אבל הלכתי בעקבות קול ברור שהתווה לי את הדרך – לכי לשם, זה המקום! גואה באמת סיפקה לנו יציבות לשלושה חודשים, אפשרה לכל הטראומה לצוף ולהתנקות, שם אפשרתי לעצמי להתנפץ לרסיסים מתוך רצון להיבנות מחדש. כאבי בטן, גב תפוס, דמעות קבוע בעיניים ובגרון, כאוס בבית עם הילדים, (ביחס למה שאני רגילה) והמון עבודה פנימית ואפשור פשוט להרגיש מה שמתדפק לי על הדלת. בגואה הכרנו אנשים מקסימים,… קרא עוד

לפוקרה שבנפאל הגענו אחרי נסיעה מעייפת של שמונה שעות, כשאחת הילדות סבלה מסחרחורות ובחילות רציניות בדרך. מהלחץ לא נרדמתי לילה לפני הנסיעה וחיכיתי להגיע לדירה שסגרנו מראש, לישון כמו שצריך. המציאות הייתה אחרת לגמרי… הגענו לבית קפוא, לא נקי, חלונות לא נסגרים, הכל הרגיש מגעיל ולקינוח היו גם נמלים מתות על השיש במטבח. טו מייק א לונג סטורי שורט – כולנו העדפנו לישון בלילה על השטיח, מאשר על המיטות הלא נקיות. את היום הבא בילינו בחיפושי דירה אחרת. מצאנו לשמחתי בזכות ישראלית נחמדה שעזרה לנו וגרה גם עם המשפחה שלה בבניין. בעל הדירה ואשתו הם נפאליים דוברי עברית, שחיו בישראל במשך הרבה שנים, זה מוסיף לחוויה הנעימה שיש מי שמבין… קרא עוד

אני נופלת. כמו אליס במאורת הארנב, שמעדה ונפלה מטה מטה מי יודע כמה מטרים, צונחת עוד ועוד, לפעמים נאחזת בענף קטן וחושבת שזהו, עד שהוא נשבר ואני ממשיכה ליפול. להתמסר מקבל משמעות חדשה, כי מתי דמיינתי לי שאצטרך להתמסר לנפילה?! שאלות כמו 'מתי זה כבר יגמר?', או 'אולי תרימי את עצמך כבר?!' מתחלפות בכל מיני צבעים פנימיים. בנפילה אני פוגשת כל מיני פנים של עצמי, פתאום אני מגלה מתי נוצר הקול הכועס שרודה בי חיים שלמים – אותו הקול שהייתי בטוחה ששחררתי בשנים של עבודה פנימית, חזר פתאום. בזמני מצוקה האוטומט עלול לחזור, אני משננת לעצמי כדי לחזק אותי, ואולי כדי להיזכר לרגע. ילדה רגישה, מסתובבת בעולם ומרגישה חוסר מסוגלות… קרא עוד

מעולם לא תכננתי להיות נוודת. תכננתי לטוס לטייל עם הילדים לחודשיים אולי שלושה ואז לחזור אל בסיס האם, אפילו התחלתי להכין אותנו לקראת המסעות שיום אחד נעשה. עכשיו, אין לי מושג – מהו הבסיס שלי בכלל? הנחת היסוד שלי היא ששום דבר לא באמת שייך לי – יש לי זכות להנות מעט ממה שקיים בעולם, אבל מילים של שייכות הן בדיחה בעיני. גם את הילדים קיבלתי, בחרתי ונבחרתי, אני זוכה ללוות ולהיות חלק מרכזי מהמסע שלהם ושהם יהיו משלי. אבל הם לא שלי… יש הבדל מאוד גדול בין הדברים. הבית במנרה היה המקום שנתן לי לגדול, לנוח, לצמוח בתוכו והאדמה, בחסדה, איפשרה לי לעבוד אותה ולשחק בה. אני מרגישה שהתקופה… קרא עוד

בגיל 38 היה לי כל מה שחלמתי עליו. בגיל 38 וחודש בדיוק, איבדתי נתח נרחב ממה שחלמתי והגשמתי. היה לי בית, שלי ושל הבנק, שישב על צלע ההר, משקיף על עמק החולה, הגולן, החרמון – קו ראשון לנוף. הייתה אדמה, כמעט דונם, ששמחתי ואהבתי לעבוד ולעבד. אדמה שלמדתי להכיר, לטפח, לטפל וכמה למידה הייתה שם… היו מתקני משחקים לילדים, אופניים, כל מיני כלי תחבורה. צמחים בתוך הבית שהתחלתי להכניס, טרריומים שהבת שלי הכינה והתחילו לשגשג. לילדים שלי היה שקט, יציבות, היה להם נעים ונוח. היו לי שני כלבים, פוטש שהלך איתי חמש עשרה שנה ואיימי, שהגיעה לפני שנתיים. היה לי שער חדש, שיוודא שהבן הקטן שלי לא משוטט לו בקיבוץ,… קרא עוד