בית

שנים חלמתי לגור בחו"ל, שנים!
מהרגע שרגלי דרכו על אדמת אוסטרליה ואז בניו זילנד, הנפש שלי הבינה – אפשר לחיות בשקט.
בישראל אני מרגישה דרוכה תמיד, לא מצליחה לדעת בוודאות אם אלך לישון בסוף היום במיטה שלי, או שאסיים את מסע חיי.
ה"שיעמום" של חיים שגרתיים, בהם לא עוסקים בחדשות ב – מי מת כל הזמן, קרצו לי. אבל אז חזרתי לישראל, כי שם
הלב שלי והמשפחה. הבטחתי לעצמי שאני לא אחיה בארץ, אני לא אגדל ילדים במדינה כזאת לא יציבה ומלאת סכנות. כשהכרתי
את רועי הבנתי מהר מאוד שהוא האחד ושהוא לא יעזוב לעולם את הארץ. כך יצאתי למסע עם עצמי, שארך יותר מעשור, להתחבר
מחדש אל הארץ שלי ולהשלים עם העובדה שהיא בסיס האם, היא האדמה עליה נחיה. אהבה לא חסרה לי לארץ, רק הפחד והכאב היו
חזקים יותר, אותם לא באמת הצלחתי להשתיק, אבל הגעתי לאיזו הסכמה עם עצמי – מה שצריך לקרות קורה, אין לי שליטה על זה.

כשעברנו אל הבית שלנו הרגשתי אנחת רווחה מתפשטת בתוכי, 'זהו! הגעתי!'.
אלו היו ימים של אהבה טהורה, לחיות בחו"ל כבר לא התנגן לי בראש כמו מנטרה. חלמתי לטייל עם הילדים כשיגדלו,
חודש חודשיים ולחזור אל המתנה המופלאה שהייתה הבית שלנו. כל כך אהבנו אותו והוא – אלוהים עדי – אהב אותנו.
אני תמיד אומרת שהייתה לי יותר גינה מאשר בית, כמעט דונם שאהבתי מהשנייה שראיתי. התפללתי שנזכה בשטח שעליו גרנו, ידעתי
בדיוק איך אני רוצה שהכל יראה בגינה. טיפחתי אותה, והיא אותי. כל מי שעובד עם אדמה יודע שהיא מטפלת, מצמיחה, מביאה ריפוי ומדברת,
צריך רק להקשיב. וכך חודש אחרי חודש למדתי להקשיב, לשמוע אותה, לשוחח איתה, לשפר את עצמי ואותה. נטענו עצים, שיחים, חפרתי בורות,
בנינו ערוגות, בחרנו בקפידה צמחים ופרחים. אזור של צמחי תבלין, קרוב אל המטבח ואזור של עצי פרי לשמח את הילדים שיוכלו לקטוף כשהם סוטים
לרגע מהשביל אל הבית או ממנו החוצה. גדר חיה, ואחרון לפני שנעזבנו היה בניית שער, גם כדי שהקטן בילדי לא יוכל לצאת מבלי שאראה אותו, (ילדי חופש,
בני שנתיים, אינם מבינים שכביש יכול להיות מסוכן), אבל גם בשביל הויסטריה שחלמתי כל כך לראות מקשטת בסגול רך את עיני מחלון המטבח. בעצם
האחרון החביב היה אדר, העץ שקניתי לי ליום ההולדת. הוא האחרון שניטע באדמה וכמה אהבתי אותו, קטן כזה ועדין רואה איך יום אחד הוא יפרוש את
הענפים שלו, כמו כיפה, ויצל על הרכב שיעמוד בחניה. קול קטן שואל בתוכי, 'האוטו יהיה שלנו?' ומעין ידיעה פנימית עונה שכן. ייקח עוד זמן אבל שלנו!

את הכל אהבתי, אהבנו ועדין אוהבים. הילדים שואלים מתי נוכל לחזור, אחת מהן מתעקשת ששום דבר לא ירפא אותה כמו לחזור הביתה ואני, מנסה כל
כך להסביר לה שהבית שמח שאנחנו בטוב. אבל היא ילדה, קטנה, שרוצה את הבית והמוכר לה. והילד בן השלוש מספר בהתלהבות גדולה איך ייסע על הטרקטור
שלו כשיחזור הביתה כבר. לפעמים הוא תוהה 'למה האנשים שרע להם רוצים לפגוע לי בבית? מה עשיתי להם בכלל?', ואני הופכת לשלולית דומעת כי תשובות
לשאלה הזאת או לשאלות אחרות על המלחמה, באמת שאין לי. עוד אכתוב על האימהות שלי במלחמה, ברגע שאוכל לדבר אותה מבלי להשתנק מדמעות וכאב.
האהבה, כפי שניתן להבין, לא עזבה אותנו – למרות שמעודדים אותנו לשכוח מה שהיה ולצעוד קדימה. אני לא מאמינה שאפשר ללכת קדימה, מבלי לאהוב ולזכור
את כל הטוב ולכן לא ממהרת להציע לי או לילדים שלי לשכוח. בעשרה חודשים למדנו כל כך הרבה על בית ועל משמעות של בית ללבבות שלנו, לגוף ולנשמה.

בית הפך להיות מעין משחק – מה יהיה כשנגיע למדינה הבאה? איזה בית נמצא?
בית הפך למקור לחרדה – האם נמצא בית לתקופה קצרה? האם הוא יהיה נעים ונוח?
בית הפך לשאלה פילוסופית – האם צריך מבנה כדי להרגיש בית בכלל?
כאן, בתאילנד, גרנו במשך חודש בסאבלט בבית שהזכיר לי כמה לבית יש חשיבות והשפעה על ההתנהגות וההתנהלות של כולנו.
פתאום גרנו בבית של ממש, של משפחה, מאובזר, מלא במשחקים, אנרגיה של איסוף שהדגישה לי עד כמה התפזרנו בחודשים האחרונים כשנזרקנו לנדודים.
ההבנה שאנחנו זקוקים לבית התחדדה עד כדי כך, שמצאנו לנו בית וחתמנו על חוזה לשנה – מבלי לדעת אם אכן נוכל להישאר כאן למשך כל התקופה.

כמו לאורך כל המסע הזה, אני הולכת בעקבות הלב.
תאילנד לא הייתה היעד שחשבתי עליו כשהעזתי לדמיין לאילו מדינות עוד נגיע. המסרים מכל עבר הצביעו "תאילנד" ואני, בענווה והסכמה
עקבתי אחריהם והגעתי לכאן. עושה הכל כדי שנוכל להישאר בבית החדש שמצאנו כאן – יותר בית מגינה הפעם – כדי להתייצב ולהמשיך להירפא לפני שנמשיך הלאה.

שנים חלמתי חו"ל ואז ידעתי – ישראל ועכשיו… אני כבר באמת לא יודעת.